מחוגי השעון חלפו מזמן על שעת חצות הלילה. מהחלון נפרסו שמיים שחורים זרועי כוכבים כהים וקומת המשרדים שקטה לחלוטין. עשרות הקבצים הפתוחים במחשב בבלאגן היסטרי סחררו את ראשו של יאיר המסוחרר בלאו הכי ואיימו להטריף את מנוחתו.

חיטוט עצבני בתיק הגדוש, כצפוי – לא הניב תוצאה, כמו במאה הפעמים שקדמו לו. גם הכיסים שקבלו שוב ‘ביקור נימוסין’ – היו ריקים כמו מקודם. אין זכר למפתחות הרכב. רינה פסעה שוב לכל אורך השביל המוליך מבניין

אור נרות השבת מרצד על הקיר, השולחן ערוך לתפארת. חלות, דגים, סלטים – הכל מוגש כיד המלך בכלים הדורים ונאים. לכאורה הכל מושלם, אך סביב השולחן – שקט. שקט חודר ומייסר. שקט שצורח בקול גדול את החסר.

עשרות שמות, מאות פגישות, אלפי שיחות טלפון, עשרות אלפי דמעות ו – – – אפס חתונות. נראה כאילו שערי שמיים נעולים בפני תפילותיהם.