השבת המייסרת שהולידה את התקווה

אור נרות השבת מרצד על הקיר, השולחן ערוך לתפארת. חלות, דגים, סלטים – הכל מוגש כיד המלך בכלים הדורים ונאים. לכאורה הכל מושלם, אך סביב השולחן – שקט. שקט חודר ומייסר. שקט שצורח בקול גדול את החסר.

תקופה ארוכה כנצח, שבע עשרה שנים תמימות חלפו מאז יום החתונה. הם עברו יחד את העשור הראשון בחיי נישואיהם, מתקרבים בצעדי ענק אל העשור השני אך בשורות – אין.

במשך השנים  הם עשו כל  שביכולתם – רוחנית וגשמית. התפללו, התחננו, קרעו שערי
שמים בדמעות, תרמו סכומי צדקה ולרגע לא הפסיקו לקוות שיום יבוא והם יזכו. יזכו לילד טהור שימלא את חייהם באור, שישב איתם סביב שולחן השבת וינסר את השקט האיום, שאל הנרות הדולקים יצטרף עוד נר קטן ומאיר.

השקט סביב השולחן ממשיך גם כשמוגשות שאר המנות. לשניהם אין כוחות להפיגו. כלו כל מילות הנוחם והעידוד אחד לשני, כמעט וכלו כל התקוות גם הן.

כשתמה הסעודה הקצרה, השקטה וחנוקת הדמעות, ירדו בני הזוג לטייל מעט באוויר הצח שאולי ישיב את נפשם. מכל עבר ניבטו לעיניהם משפחות מאושרות הצועדות למחוז חפצן עם ילדים מתוקים סביבן. עגלות, כדורים, בימבות, בובות והמון קולות של צחוק שובב שמעצים את החסר שלהם.

כשחזרו לביתם הוציא הבעל מכיסו עלון שחולק בבית הכנסת והחל מעיין בו, ולנגד עיניו הופיעו השורות הבאות:

דברי רבי חיים פלאג’י: “והן אמת דבכל עת ובכל זמן חיובא רמיא עלן (חיוב מוטל עלינו) להיות דעתן עליו בכל עסקנו ובכל מעשה ידינו, ועל כל צרה שלא תבוא, להפריש לעילוי נשמת הצדיק רבי מאיר בעל הנס זיע”א ולשלוח המעות למכון שבתו כי ממקומו יפן ברחמיו להתפלל בעדינו לפני שוכן מעונה, ומידע ידע שאין תפילתו חוזרת ריקם. ושבח לה’ יתברך דגם אשר הם חיים הצדיקים היושבים שם מתפללים בעד המתנדבים ולומדים בעד הצלחתם… והוא בדוק ומנוסה, דאשר הם מבני היכלא דמלכא יש להם הארה גדולה מהצדיק… “

לאחר צאת השבת, החליט להרים תרומתו קבע למוסדות ‘אור תורה’ שעל הציון, בתמורה להזכרת שמו ושם אשתו יום יום על הציון.

כעבור שנה בדיוק, צלצל הטלפון במשרדי ‘אור תורה’ וקול נרגש וחנוק מבכי הזמין את ראש הישיבה לברית של התאומים שנולדו לזוג לאחר 17 שנות ציפיה מתמשכות ומייסרות, ומבקש להמשיך את התרומה לזכותם.